הכותרת "ובמיוחד גן זה" מתייחסת לשני אתרים בירושלים, ספסל הנצחה בגן בלומפילד במשכנות שאננים (ובמיוחד גן זה א') וסיור מודרך בגן רחביה במרכז העיר (ובמיוחד גן זה ב'). שני סוגי המפגש האלה שונים באופיים, במספר המשתתפים בהם, בשעות בהן הם מתקיימים (שקיעה בספסל, ערב בגן רחביה), אך מקיימים ביניהם זיקה בכמה מישורים: אני כמספרת/מדריכה, "קריאת" המפה של האתרים השונים בריבוי של מישורים וממדים, אישיים, חברתיים, הסטוריים ואוניברסליים וכן- דיבור משתף עם הנוכחים, מחשבותיהם, השגותיהם וזכרונותיהם.

 

ובמיוחד גן זה א'- הספסל בגן בלומפילד, ירושלים

​

אין לי בית בירושלים. מכרתי את הבית בחטף, כמעט כדי להפטר ממנו, אחרי מות הורי. מה שיש לי זה ספסל וזכרונות. את הספסל הציבה אמי אחרי מות אבי, בגן בלומפילד, מעל משכנות שאננים, מקום בו נהגו שניהם לטייל יום יום, שלובי זרוע. הספסל ניצב על מרפסת אבן, מעליו ענפיהם של שני עצי זית משלבים ידיים, כמו הורי... כשאמי נפטרה, צירפתי אותה לנוסח בו בחרה היא וחרטתי אותו באבן מצבה הקבועה על רצפת האבן הירושלמית: "פינת ישיבה לזכר צילי ושלמה יואלי אוהבי ירושלים ובמיוחד גן זה".

​

כך נפל לידי הנדל"ן הכי טוב בעיר, הצופה אל חומות העיר העתיקה והר ציון, ספסל אהבה המשמש את בני העיר המאוחדת ביום ובלילה, ספסל שלא מבדיל בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים, סטרייטים והומואים- זה סיפור בפני עצמו. בעצם הרבה סיפורים. הספסל הוא האין-בית (HOMELESS), קצת כמוני כיום, בירושלים.

​

אני יושבת על הספסל. מארחת אנשים בגן העדן הארצי שלי, מול הר ציון.

​

ובמיוחד גן זה ב'- סיור בלחישה בגן רחביה

​

בגן רחביה אני לא יכולה לבקר מאז שמכרתי את הדירה, לפני עשר שנים. לו ידעתי אז מה שאני חשה היום, שכל הקודים של הילדות תלויים וקשורים לגן זה, גן העדן של הילדות ולעיתים גם הגהינום שלה- אני רוצה לאמר "לא הייתי מוכרת", אבל בעצם אני ידעתי את כל זה גם אז, עובדה שבקשתי שיצלמו אותי "מלטפת קירות" רגע לפני שנטשתי את הבית, בית הילדות, ריק מכל חפץ. מאז לא ראיתי את הצילום, את הדירה, את הגן וכשאני עוברת עם האוטו ברחוב שמואל הנגיד או ברחוב נרקיס, אני מסגלת לי מבט צידי, עמום, סוג של ראיה רגעית מעורפלת שמוחקת את המקום מהג'יפיאס הפנימי, כמו שעוברים ליד מישהו שהיה פעם מאהב שלך.

​

בסיור אני מבקשת לדייק, למלא את החלל הנטוש במה שהיה בו לפני כך וכך שנים. לא כמחווה נוסטלגית. משום מה זה יותר דומה למה שקורה בנסיעות שורשים, הפלישה המביכה הזאת לבתים שפעם גרו בהם ההורים שלך, הסבים, הדודים. הסיור מחיה מפה של מקומות משחק ומסתור, של אירועים אישיים וקבוצתיים, מפה אנושית של קולות, מחוות, בגדים, מעשים ויחסים של חמישים ילדים ועוד כפול מזה הורים, במן סוג של גטו ירושלמי בלב העיר. גן רחביה, במיוחד גן זה, הוא מיקרוקוסמוס רפאים של שנות החמישים והשישים, שכל מילימטר בטריטוריה הפיזית והאנושית שלו ממופה בזכרון.

​

במשחק הזכרון הזה ניתן לבצע תוך הסיור "החלפות"- מתכונת בדוקה של משחקי הילדות- פרט תמורת פרט, זכרון תמורת זכרון, דמות תמורת דמות. אני תמיד אטען ששלי הכי שווים ואדרוש תמורה מלאה לסיפור שלי. אחרי הכל אני מנהלת את המשחק.

​