המחזה "השולחן" מאת אידה פינק הוא מחזה עדות: 4 עדים מעידים ממרחק זמן על אקציה ורצח המוני שהתרחשו בכיכר העיר בזמן השואה. התובע- החוקר מתעקש על פרטי הפרטים הנחוצים לחקירה משפטית ובמיוחד מתעניין בשולחן, אשר היה או לא היה, בכיכר. ההתמקדות המעין דוקומנטרית במקרה אחד, דרך רשומון של עדים, מעמת את הזכרון, הפרטי, הסובייקטיבי, קרוע- הלב, עם התביעה לעיקור הרגש לטובת תביעה אובייקטיבית לכאורה.

 

העיבוד הבימתי בונה את החלל הדרמטי בתוך חלל לימודי- כיתת בית ספר. ללא תפאורה, עם אקסנטים מטפוריים של הקרנות שקפים, מוסיקה ותאורה מינימלית, הכיתה הופכת לחלל אליו פולש הזכרון. העדים יושבים בקרב הקהילה הלומדת שנעשית בעצמה קהילת "עדות לעדות", לא פחות מאשר קהל בתיאטרון. פריצת המימד ה"תיאטרוני", באה לפנות את המשתתפים כולם לדיאלוג עם הדרמה של החיים, הדרמה של הזכרון.

 

אידה פינק, כלת ישראל לספרות, זכתה להכרה ולהוקרה בארץ ובעולם וסיפוריה תורגמו לשפות רבות.

 

"דברים שרבים מאיתנו מטילים ספק ביכולתה של האמנות לגעת בהם, מעוצבים כאן בדייקנות מצמררת. .. יש יוצרים מעטים מאד, המוצאים את הכוח ואת הדרך לגעת בהם בלי לזייף... "

​

"השולחן: עבודת כיתה" נע בין שני המישורים. מצד אחד מובא הטקסט של אידה פינק כלשונו, ומצד שני הוא מסונן דרך פריזמה בימויית נועזת, "ניסויים פורמליים" ופיוטיים הנדברים בין השאר עם נקודת המבט הקולקטיבית" (מרית בן ישראל,אתר  "עיר האושר")

​